גוף, אומנות, והחששות שביניהן
למי אין צלקת קטנה שהייתה מתה שתעלם- צלוליטיס, כרס, מותניים, ירכיים?...
איך קרה שלפתע עירום כל כך מלחיץ אותנו? הרי זה הגוף שלנו- הדבר הטבעי.
נעים מאוד, אני אביגיל (פרי) Fri שחקנית ומודל אמנים.
את מערכת היחסים שלי עם הגוף התחלתי בשחרור מוחלט כמו כל ילדונות בצעדיה הראשונים.
בערך בגיל 5 התחילו לטפטף למוח התמים "שקרים" לגבי הדבר הזה שהייתי מחוברת אליו... שם התחיל הלחץ חברתי, אין ספור ניסיונות לתקן את כל מה שלא "נאה" בעיני הסובבים, את כל מה שלא מתאים "למקובלות" בבית הספר. פחד אלוהים!
בגיל 20 אחרי לא מעט נזקים, טונות של איפור וכספים שנזרקו לפח, המון כסף! מצאתי את עצמי במפתיע וללא כל תכנון מוקדם בעולם העירום האומנותי. הוזמנתי לצלם בהפקה קולנועית... הגעתי כצלמת וסיימתי כמצולמת. הוקסמתי. גיליתי עולם שבו כל גוף באשר הוא גוף הוא יפה, גיליתי אמנים שמסתכלים על צלוליטיס, שומן ואברי גוף שאינם שדופים בעיניים נוצצות. גיליתי שאני יכולה לחיות בשלום עם הגוף הטבעי שלי.
רגע מכונן בחיי. שם התחלתי לתרום את חלקי הצנוע (והלא צנוע ☺) באמנות הציור והצילום ועל הדרך להעביר מסרים. כיף מטורףף! וכן, גם משתלם.
מנערה שכבר בתחילת דרכה הבוגרת חשה בושה ופחד שמא ייחשף גופה כמות שהוא לעיני בן זוגה, אפילו לאור ירח.. והוא, יתכווץ ויברח - הפכתי לאישה שמציגה בגאווה את עצמיותה הטבעית בתערוכות בעולם רק בלוויית תנאי קטן; דרישה מפורשת שלא יקלקלו את הטבעי בפוטושופ.
מה הייתי שואפת להעביר הלאה?
שאנחנו פשוט יפות ויפים בצורה הטבעית שלנו, לא משנה איך היא נראית.
שזה נכון שלאורך מאות ואלפי שנים נהגה התרבות האנושית להציג את גוף האדם ובפרט של האישה בצורתם הטהורה, לא כבימינו.
והחשוב מכל, להעביר לכולנו שמדובר כאן באופן בלעדי על שלמות אישית וביטחון עצמי, על הדבר החשוב מכל - רוח האדם.
ומה בהרצאה?
בשעה הקרובה אשתף אתכם בסודות הסיפור האישי שלי.
ניגע בנקודות ציון חשובות בעולמות הציור והצילום המציגות עירום אנושי/נשי.
והכי חשוב- בליבי תקווה גדולה שהמפגש יהיה מרגש, שנתיידד, ושנצליח לשפוך אור על אמת בסיסית ונחזור כולנו לנקודת המוצא הבריאה והפשוטה; הטבעי הוא היפה. לא הפחד והדעה הקדומה.
ומי ייתן ונהיה כולנו גאים במי שאנחנו.
יאללה- בואו נצא לדרך ☺